מדגם המחקר כלל 105 חולים עם מחלת פרקינסון (59% גברים) וללא דמנציה, אשר טופלו במרפאה להפרעות תנועה במרכז אוניברסיטאי. כל המשתתפים היו במעקב שנתי למשך שלוש שנים והשלימו הערכה מוטורית ונוירופסיכולוגית בכל ביקור. איכות החיים נקבעה על-פי מדד PDQ-39 (או Parkinson’s Disease Questionnaire-39), הערכות קוגניטיביות התבססו על מבחן MoCA (או Montreal Cognitive Assessment), שטף דיבור נקבע לפי מבחן COWA (או Controlled Oral Word Association), זיכרון עבודה לפי Trails B-A וזיכרון מיידי לפי מבחן HVLT (או Hopkins Verbal Learning Test).
החוקרים גם בחנו את רמת ההשכלה, שנת המחקר וחומרת הדיכאון, כפי שנקבע לפי סולם BDI-II (או Beck Depression Inventory) כערפלנים אפשריים. ניתוח סטטיסטי שימש להערכת הקשר בין מדדי תפקוד קוגניטיבי ושינויים באיכות החיים באוכלוסיית המחקר. בסיכומו של דבר, 67 חולים השלימו את שלוש שנות המעקב. מהתוצאות עולה כי מדד PDQ-39 הממוצע של המשתתפים עלה מ-16 בתחילת המחקר ל-19.8 עד תום שנת המעקב הראשונה. בניתוח רב-משתני, מדדים גרועים יותר במבחן Trails B-A נקשרו עם החמרת איכות החיים לאורך הזמן (p<0.001), אך לא זוהה קשר עם רמת השכלה, מדד COWA, מבחן MoCA או HTLV.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים על החמרה בסמנים לחלוקת קשב ויכולת להחליף משימות מלווה בהחמרת איכות החיים בחולים עם פרקינסון.
מתוך הכנס השנתי מטעם ה-AAN
